סבא זאב נולד ב-5.4 1926 במהלך חול המועד פסח, בעיר לודז' שבפולין.
אימו שוחררה מבית החולים לאחר מס' ימים וסבי הגיע לביתו החדש. הוא גר בבית זה עד גיל 6 ואז עבר לבית אחר בלודז'. כעבור 4 שנים נולדה למשפחה תוספת חדשה, הלה- חיה. משפחתו של סבי הייתה במעמד כלכלי טוב למדי. אביו היה יצרן טקסטיל ואימו הייתה עסוקה בניהול משק הבית וטיפול בילדים. בשנים מאוחרות יותר תרמה את זמנה בפעילות במסגרת בית הספר שבו סבי לומד.
סבי היה תלמיד טוב אך היו לו לא מעט בעיות משמעת.
לימודיו הופסקו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בזמן שבו התחיל את לימודו, שנה ראשונה בגימנסיה(תיכון). ב- 1 לספטמבר 1939 , עם תחילת הרדיפות נגד היהודים סבי ומשפחתו הוכנסו לגטו כשרוב רכושם הוחרם ונבזז על ידי הנאצים. סבי מספר-"אבי, בהשפעת המלחמה והמאורעות חלה מבלי שיכולנו להשיג עבורו את התרופות הנחוצות. בערב ראש השנה של שנת 1940 אבי נפטר וחשתי את מלוא כובד האחריות לקיום המשפחה, אמי, אחותי ואני. בגטו לודז' חיינו עד הקיץ 1945 והיינו נתונים בכל אותם התלאות שהיו ממנת חלקם של היהודים במשטר הנאצי הגרמני. במשך כל התקופה עבדתי במקומות שונים ודאגתי לאימי ואחותי הקטנה כמיטב יכולתי. באותה תקופה השתייכתי לתנועת נוער ציונית סוציאליסטית ושמה "השומר הצעיר" שם פגשתי לראשונה את הילדה אסתר נודל ואז החלטתי שזאת תהיה רעייתי לאורך כל חיי. בטרם יכולתי לחשוב וליהנות מתקופה הנהדרת של אהבה ראשונה, היו לפנינו מאבקים קשים מאוד שהיינו צריכים לעמוד בהם. בחודש אוגוסט 1944 החליטו הגרמנים לחסל את גטו לודז' מכל תושביו. נשלחנו למחנה ההשמדה אשוויץ שם עם בואי ראיתי ונפרדתי מאימי ואחותי האהובה בפעם האחרונה. מלחמת העולם השנייה התקרבה לקיצה ואחרי תלאות של צעדת המוות הגעתי למחנה בוכנולד שם שוחררתי בחודש אפריל 1945 בידי הצבא האמריקאי. התחלתנו את המלחמה 4 אנשים ונשארתי לבד. לאחר השחרור הגעתי עם קבוצת צעירים יהודיים לארץ שוויצריה. אני זוכר שהיה זה מוזר ביותר להיכנס אחרי כל השנים הללו לארץ שמלחמת העולם כלל לא נגעה בה. הסתובבתי כאילו אני בחלום ולראשונה שוב ראיתי את השמיים הכחולים , את השמש הזורחת ומכל עבר את יופי הטבע.
בשוויצריה נודע לי שהילדה אשר כל כך קשרתי איתה את עדיתי הצליחה לשרוד ונמצאת בשוודיה. קשרתי מיד את הקשר לשוודיה ולשנינו היה ברור שאת עתידינו נבנה בארץ ישראל. יצוין כי שערי הארץ היו סגורים ומסוגרים ליהודים והכניסה לארץ ישראל הייתה כרוכה במאבק קשה עם השלטון הבריטי. התמזל מזל ופגשתי בדרכי את שליח הסוכנות היהודית ד"ר יוסף בורק. הוא ביקשני למלא שליחות שהייתה כרוכה בסיכון מסוים ובאחריות גדולה. לשם כך הייתי צריך לעזוב את שוויץ ואת המוטל עליי, מילאתי בהצלחה את השליחות והצלחתי לחזור לשוויצריה. כהוקרה קיבלתי מד"ר בורק דרכון על שמה של גברת צציליה בטשובה ובנה הקטין רוברט בטש. הדרכון "הותאם" לצרכינו ואחרי שהבחורה אשר עמדה למלא את תפקיד "אימי" אופרה, נכנסנו בז'נבה למטוס באותו יום נחתנו בלוד כאשר כל הסידורים מסביב נעשו מראש והמבצע הוכתר כהצלחה.
אם בואי ארצה וסידור כמה מסמכים העזתי לנסוע לפתח תקווה על מנת להיפגש עם אסתר אהובתי. פגישתנו הייתה נרגשת. היה לנו המזל ומאז ועד היום לא היינו צריכים להיפרד יותר.
אחרי שערכנו חופה וקידושים עברנו לגור בחדר שכור בכפר גנים ב' בפתח תקווה והתחלנו את חיינו כזוג צעיר בארץ ישראל. עם השנים למדתי את השפה שבמקצת הייתה לי מוכרת מימי בית הספר והתקבלתי כעובד בסוכנות היהודית במחלקת העלייה והקליטה כאשר בינתיים נפתחו שערי הארץ ועשרות אלפים פליטי השואה התחילו להגיע לארץ המובטחת.
בשנת 1950 נודה בתינו רחל הבכורה. תנאי החיים היו צפופים וקשים אך עמדנו בקשיים אלה הודות ליחסינו החיובי לעמל ועבודה ורצוננו להתקדם לכל תחומי החיים.
לאחר שמונה שנים נולד אילן וכל המשפחה עברה לבת ים איפה שבפעם הראשונה הייתה לנו דירה של ממש, 3 חדרים, אמבטיה עם מים חמים וכל יתר הדברים הנחוצים. בתום התפקיד שמילאתי בסוכנות היהודית עברתי לעבוד ב"שוק הפרטי" המפעל התעשייתי אשר התקבלתי לעבוד בו היה בראשית דרכו ושמו "ויטה". פה מצאתי את השדה הרחב שבו יכולתי להביא לגילוי את כישוריי בתחום הארגון והניהול.
מתוך עבודה קשה אשר הצריכה הרבה ביותר מאשר 8 שעות ביום התקדמתי והגעתי לדרגת מנהל המפעל. במקביל גם אסתר עשתה חיל בעבודתה. עברה בחינות למכביר, למדה כמעט בכל זמנה קודמה לתפקיד מנהלת בית ספר. בעזרת משפחתי בארצות הברית אשר קשרנו איתה יחסים הדוקים יכולנו להחליף את מקום מגורינו מבת ים והגענו לגור בביתנו בהרצלייה בו אנו גרים עד היום הזה. לשמחתנו הרבה עם השנים נולדו לנו נכדינו – עידן, הדר, דורון, אור, גל, שניני ונינינו גיא".
אימו שוחררה מבית החולים לאחר מס' ימים וסבי הגיע לביתו החדש. הוא גר בבית זה עד גיל 6 ואז עבר לבית אחר בלודז'. כעבור 4 שנים נולדה למשפחה תוספת חדשה, הלה- חיה. משפחתו של סבי הייתה במעמד כלכלי טוב למדי. אביו היה יצרן טקסטיל ואימו הייתה עסוקה בניהול משק הבית וטיפול בילדים. בשנים מאוחרות יותר תרמה את זמנה בפעילות במסגרת בית הספר שבו סבי לומד.
סבי היה תלמיד טוב אך היו לו לא מעט בעיות משמעת.
לימודיו הופסקו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בזמן שבו התחיל את לימודו, שנה ראשונה בגימנסיה(תיכון). ב- 1 לספטמבר 1939 , עם תחילת הרדיפות נגד היהודים סבי ומשפחתו הוכנסו לגטו כשרוב רכושם הוחרם ונבזז על ידי הנאצים. סבי מספר-"אבי, בהשפעת המלחמה והמאורעות חלה מבלי שיכולנו להשיג עבורו את התרופות הנחוצות. בערב ראש השנה של שנת 1940 אבי נפטר וחשתי את מלוא כובד האחריות לקיום המשפחה, אמי, אחותי ואני. בגטו לודז' חיינו עד הקיץ 1945 והיינו נתונים בכל אותם התלאות שהיו ממנת חלקם של היהודים במשטר הנאצי הגרמני. במשך כל התקופה עבדתי במקומות שונים ודאגתי לאימי ואחותי הקטנה כמיטב יכולתי. באותה תקופה השתייכתי לתנועת נוער ציונית סוציאליסטית ושמה "השומר הצעיר" שם פגשתי לראשונה את הילדה אסתר נודל ואז החלטתי שזאת תהיה רעייתי לאורך כל חיי. בטרם יכולתי לחשוב וליהנות מתקופה הנהדרת של אהבה ראשונה, היו לפנינו מאבקים קשים מאוד שהיינו צריכים לעמוד בהם. בחודש אוגוסט 1944 החליטו הגרמנים לחסל את גטו לודז' מכל תושביו. נשלחנו למחנה ההשמדה אשוויץ שם עם בואי ראיתי ונפרדתי מאימי ואחותי האהובה בפעם האחרונה. מלחמת העולם השנייה התקרבה לקיצה ואחרי תלאות של צעדת המוות הגעתי למחנה בוכנולד שם שוחררתי בחודש אפריל 1945 בידי הצבא האמריקאי. התחלתנו את המלחמה 4 אנשים ונשארתי לבד. לאחר השחרור הגעתי עם קבוצת צעירים יהודיים לארץ שוויצריה. אני זוכר שהיה זה מוזר ביותר להיכנס אחרי כל השנים הללו לארץ שמלחמת העולם כלל לא נגעה בה. הסתובבתי כאילו אני בחלום ולראשונה שוב ראיתי את השמיים הכחולים , את השמש הזורחת ומכל עבר את יופי הטבע.
בשוויצריה נודע לי שהילדה אשר כל כך קשרתי איתה את עדיתי הצליחה לשרוד ונמצאת בשוודיה. קשרתי מיד את הקשר לשוודיה ולשנינו היה ברור שאת עתידינו נבנה בארץ ישראל. יצוין כי שערי הארץ היו סגורים ומסוגרים ליהודים והכניסה לארץ ישראל הייתה כרוכה במאבק קשה עם השלטון הבריטי. התמזל מזל ופגשתי בדרכי את שליח הסוכנות היהודית ד"ר יוסף בורק. הוא ביקשני למלא שליחות שהייתה כרוכה בסיכון מסוים ובאחריות גדולה. לשם כך הייתי צריך לעזוב את שוויץ ואת המוטל עליי, מילאתי בהצלחה את השליחות והצלחתי לחזור לשוויצריה. כהוקרה קיבלתי מד"ר בורק דרכון על שמה של גברת צציליה בטשובה ובנה הקטין רוברט בטש. הדרכון "הותאם" לצרכינו ואחרי שהבחורה אשר עמדה למלא את תפקיד "אימי" אופרה, נכנסנו בז'נבה למטוס באותו יום נחתנו בלוד כאשר כל הסידורים מסביב נעשו מראש והמבצע הוכתר כהצלחה.
אם בואי ארצה וסידור כמה מסמכים העזתי לנסוע לפתח תקווה על מנת להיפגש עם אסתר אהובתי. פגישתנו הייתה נרגשת. היה לנו המזל ומאז ועד היום לא היינו צריכים להיפרד יותר.
אחרי שערכנו חופה וקידושים עברנו לגור בחדר שכור בכפר גנים ב' בפתח תקווה והתחלנו את חיינו כזוג צעיר בארץ ישראל. עם השנים למדתי את השפה שבמקצת הייתה לי מוכרת מימי בית הספר והתקבלתי כעובד בסוכנות היהודית במחלקת העלייה והקליטה כאשר בינתיים נפתחו שערי הארץ ועשרות אלפים פליטי השואה התחילו להגיע לארץ המובטחת.
בשנת 1950 נודה בתינו רחל הבכורה. תנאי החיים היו צפופים וקשים אך עמדנו בקשיים אלה הודות ליחסינו החיובי לעמל ועבודה ורצוננו להתקדם לכל תחומי החיים.
לאחר שמונה שנים נולד אילן וכל המשפחה עברה לבת ים איפה שבפעם הראשונה הייתה לנו דירה של ממש, 3 חדרים, אמבטיה עם מים חמים וכל יתר הדברים הנחוצים. בתום התפקיד שמילאתי בסוכנות היהודית עברתי לעבוד ב"שוק הפרטי" המפעל התעשייתי אשר התקבלתי לעבוד בו היה בראשית דרכו ושמו "ויטה". פה מצאתי את השדה הרחב שבו יכולתי להביא לגילוי את כישוריי בתחום הארגון והניהול.
מתוך עבודה קשה אשר הצריכה הרבה ביותר מאשר 8 שעות ביום התקדמתי והגעתי לדרגת מנהל המפעל. במקביל גם אסתר עשתה חיל בעבודתה. עברה בחינות למכביר, למדה כמעט בכל זמנה קודמה לתפקיד מנהלת בית ספר. בעזרת משפחתי בארצות הברית אשר קשרנו איתה יחסים הדוקים יכולנו להחליף את מקום מגורינו מבת ים והגענו לגור בביתנו בהרצלייה בו אנו גרים עד היום הזה. לשמחתנו הרבה עם השנים נולדו לנו נכדינו – עידן, הדר, דורון, אור, גל, שניני ונינינו גיא".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה