מסלול חיי סבתא אסתר

View Larger Map

תולדות חיי אסתר פקטור (נודל)-פרק א'

אסתר נולדה ב-1.1.1927 בעיר לודג' שבפולין.משפחתה מנתה 5 נפשות- אביה יואל, אימא רחל, אחיה יוז'ק יוסף הבכור,
אחותה אג'ה הדסה האמצעית והיא אסתושה אסתר בת הזקונים.
הם גרו בבניין מטופח וגדול באמצע העיר עם שומר, ואליה התייחסו בכבוד מיוחד מכיוון שהייתה בתו של בעל הבית . לדירה זו הם עברו בערך שנתיים שלוש לפני פרוץ המלחמה
ביתה של סבתי היה מקושט ומעוטר במרב הרהיטים החדישים והמודרניים של התקופה. אמא השקיעה הרבה מחשבה וזמן כדי שהבית יהיה מודרני ויפה.
חדר האוכל היה באמצע הבית שם שולחן עץ גדול וכיסאות מרופדים. בקיר היה מזנון שעליו היו מונחים כל מיני חפצי אמונות יקרי ערך.
בחדר השנה של הוריה הכל היה מעץ בהיר. מיטה גדולה עמדה באמצע החדר וכדי לסדרה היה לוקח 10 דקות.
לסבתי ולאחות היה חדר שכל רהיטיו בצבע ורוד ולאחיה כחול כהה.
המטבח היה מרווח וגדול שבו היה ארון עם המון סטים שונים עליו. באותו ארון גם היו מפות שהיו מסודרות לפי צבעים וגדלים.
משפחתה הייתה דתייה שומרת מסורת. "בחגים היינו מקבלים נעליים ובגדים חדשים" היא מספרת.
את לימודיה התחילה בגיל 7 בבית ספר יהודי לבנות. היו לה הרבה חברות וחברה אמיתי ששמה stoca. אסתר הייתה תלמידה טובה ונהנתה ללמוד בדרך כלל. בחורף קר במיוחד שהיו הרבה כאלה בעיר, קיבלה אסתר מכת קור ונעדרה מבית הספר במשך זמן רב.
בתקופת החופש הגדול הם היו נוסעים לכפר נופש-"גבעת הדובדבנים" עם פרחים, מדשאות, יערות ואווירה כפרית. בחופש הראשון שאסתר הלכה לקייטנה בת שלושה שבועות עם חברתה, כשחזרה שום דבר כבר לא היה כמו פעם.
בקיץ של 1939 כשחזרו העירה מהחופשה הגיוס של הצבא היה בעיצומו. המלחמה כבר עמדה בפתח.

תולדות חיי אסתר פקטור (נודל)-פרק ב'

"הייתי בת 12 וחצי. בשנת 1940 היינו צריכים לעזוב את הבית להכנס לגטו.
הוריי החליטו להתפצל. אבי, אחותי ואחי נסעו לעייריה קטנה בדרום פולין ואילו אני ואימי נשארנו בגטו. ביום שנסגרו השערים אימי קיבלה מכתב לבוא לעיירה אך זה היה מאוחר מידי. אי אפשר היה לעזוב את המקום.
גרנו בחדר אחד אם ריהוט מצומצם. בהתחלה עוד היה בית ספר בגטו שבו למדתי.לאחר שנתיים הוא נסגר ועבדתי בבית חרושת לדברי עור. הייתי בת 14 וחצי. בגטו נפתחו תנועות נוער ציוניות ואני הצטרפתי לתנועה "השומר הצעיר". הייתי מאוד פעילה בתנועה והייתי ראשגד"ית. שמה פגשתי את אהבת חיי זאב ופקטור(רק שבתקופה ההיא מי היה יודע שבעוד כמספר שנים נפגשנו בארץ ישראל והחלטנו להקים משפחה).בשנת 44, בת 16 וחצי, חיסלו את הגטו ונשלחנו למחנה אשוויץ. שם נפרדתי מאימי ונשלחתי למחנה העבודה בברימן בגרמניה. שמה אחרי כמה חודשים של פינוי רחובות אחרי הפצצות נשלחתי למחנה ההשמדה ברגן בלזן. ב-15 באפריל 1945 נכנסו למחנה טנקים אנגליים ששיחררו את המקום. נגמרה המלחמה!!!"

תולדות חיי אסתר פקטור (נודל)-פרק ג'

"לאחר השחרור בשנת 1945 בעזרת הצלב האדום הגעתי לשוודיה, לעיירה מיקלבי בלונגסיטן. המקום היה מאורגן על ידי הסכונות היהודית בשביל הנוער שרוצה לעלות לארץ ישראל. במקום עבדתי ברפת ולמדתי קצת עברית. לאחר חצי שנה האנגלים ששלטו בארץ הקציבו 100 סרטיפיקטים (רשיונות עליה חוקיים) לכל בני הנוער בשוודיה. הייתי בן המאושרים שנבחרו על ידי הרשויות. ב-27 במאי 1946, הגעתי לארץ ישראל עם האוניה "קירו". הגעתי לקיבוץ גבעת השלושה ושהיתי במסגרת עליית הנוער. בזמנו היו הרבה מנועי חיפוש שנועדו למציאת הקרובים לאחר המלחמה אך לצערי לא שרד איש. לאחר שנה וחצי הגיעה ארצה זאב פקטור חברי הטוב מתנועת הנוער בגטו. ב-23 לדצמבר 1947 התחתנו בפתח תקווה. אני וזאב עברנו לגור בכפר גנים . בהתחלה עבדתי בסוכנות היהודית במחלקת העלייה עד שילדתי את ביתי הבכורה רחל ב-1950". פה לסבתא יורדת דמעה."ילדתי בן נוסף ב-1958.כשרחל גדלה קצת התחלתי לעבוד בתור מורה לחינוך מיוחד בתל אביב. לאט לאט השלמתי
את לימודיי שנפסקו בעקבות המלחמה. עם השנים קיבלתי תעודות הסמכה בהוראה , בחינוך מיוחד ובניהול. בשנת 1977 התמנתי על ידי משרד החינוך לניהול בית ספר מיוחד ששמו: "הנוטר העברי" בעיר תל אביב. את עבודה זו ראיתי כאתגר רב אך הסכמתי כי ידעתי שילדים עם בעיות התנהגות קשות יוכלו לחזור להשתלב במערכות החברה והחיים. באותה שנה עברנו זאב, רחל, אילן ואני לביתנו בהרצליה ברחוב ברנר 52. עד היום אנו גרים בבית זה ומארחים בו את נכדינו האהובים וילדינו הנפלאים."

מכתב שקיבלתי מסבתא על העבודה

שניני המקסימה שלי,

תודה לך על כתיבת סיפור חיי והחזרת אותי לחוויות על כל גוניותיהם ותקופותיהם.
אני מרגישה שזה קירב אותנו עוד יותר.

באהבה גדולה,
סבתא

לודז'

לודז' היא העיר השלישית בגודלה בפולין ‏‏. העיר ממוקמת במרכז המדינה, דרומית מערבית לוורשה, ומשמשת בירת מחוז לודז'. בתקופת השלטון הרוסי במאה ה-19 התפתחה לודז' מכפר קטן לעיר של תעשיית הטקסטיל, במידה רבה הודות ליוזמת התושבים היהודים.
לפני מלחמת העולם השנייה חיה בלודז' קהילה יהודית, שגודלה הגיע עד לכ-233,000 אנשים. קהילה זו הייתה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בפולין לאחר ורשה, ופעלו בה מערכות חינוך, עיתונות ותיאטראות. בזמן המלחמה נכלאה הקהילה בגטו לודז', אחד הגטאות המפורסמים בזמן השואה.

סבא זאב

סבא זאב נולד ב-5.4 1926 במהלך חול המועד פסח, בעיר לודז' שבפולין.
אימו שוחררה מבית החולים לאחר מס' ימים וסבי הגיע לביתו החדש. הוא גר בבית זה עד גיל 6 ואז עבר לבית אחר בלודז'. כעבור 4 שנים נולדה למשפחה תוספת חדשה, הלה- חיה. משפחתו של סבי הייתה במעמד כלכלי טוב למדי. אביו היה יצרן טקסטיל ואימו הייתה עסוקה בניהול משק הבית וטיפול בילדים. בשנים מאוחרות יותר תרמה את זמנה בפעילות במסגרת בית הספר שבו סבי לומד.
סבי היה תלמיד טוב אך היו לו לא מעט בעיות משמעת.
לימודיו הופסקו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בזמן שבו התחיל את לימודו, שנה ראשונה בגימנסיה(תיכון). ב- 1 לספטמבר 1939 , עם תחילת הרדיפות נגד היהודים סבי ומשפחתו הוכנסו לגטו כשרוב רכושם הוחרם ונבזז על ידי הנאצים. סבי מספר-"אבי, בהשפעת המלחמה והמאורעות חלה מבלי שיכולנו להשיג עבורו את התרופות הנחוצות. בערב ראש השנה של שנת 1940 אבי נפטר וחשתי את מלוא כובד האחריות לקיום המשפחה, אמי, אחותי ואני. בגטו לודז' חיינו עד הקיץ 1945 והיינו נתונים בכל אותם התלאות שהיו ממנת חלקם של היהודים במשטר הנאצי הגרמני. במשך כל התקופה עבדתי במקומות שונים ודאגתי לאימי ואחותי הקטנה כמיטב יכולתי. באותה תקופה השתייכתי לתנועת נוער ציונית סוציאליסטית ושמה "השומר הצעיר" שם פגשתי לראשונה את הילדה אסתר נודל ואז החלטתי שזאת תהיה רעייתי לאורך כל חיי. בטרם יכולתי לחשוב וליהנות מתקופה הנהדרת של אהבה ראשונה, היו לפנינו מאבקים קשים מאוד שהיינו צריכים לעמוד בהם. בחודש אוגוסט 1944 החליטו הגרמנים לחסל את גטו לודז' מכל תושביו. נשלחנו למחנה ההשמדה אשוויץ שם עם בואי ראיתי ונפרדתי מאימי ואחותי האהובה בפעם האחרונה. מלחמת העולם השנייה התקרבה לקיצה ואחרי תלאות של צעדת המוות הגעתי למחנה בוכנולד שם שוחררתי בחודש אפריל 1945 בידי הצבא האמריקאי. התחלתנו את המלחמה 4 אנשים ונשארתי לבד. לאחר השחרור הגעתי עם קבוצת צעירים יהודיים לארץ שוויצריה. אני זוכר שהיה זה מוזר ביותר להיכנס אחרי כל השנים הללו לארץ שמלחמת העולם כלל לא נגעה בה. הסתובבתי כאילו אני בחלום ולראשונה שוב ראיתי את השמיים הכחולים , את השמש הזורחת ומכל עבר את יופי הטבע.
בשוויצריה נודע לי שהילדה אשר כל כך קשרתי איתה את עדיתי הצליחה לשרוד ונמצאת בשוודיה. קשרתי מיד את הקשר לשוודיה ולשנינו היה ברור שאת עתידינו נבנה בארץ ישראל. יצוין כי שערי הארץ היו סגורים ומסוגרים ליהודים והכניסה לארץ ישראל הייתה כרוכה במאבק קשה עם השלטון הבריטי. התמזל מזל ופגשתי בדרכי את שליח הסוכנות היהודית ד"ר יוסף בורק. הוא ביקשני למלא שליחות שהייתה כרוכה בסיכון מסוים ובאחריות גדולה. לשם כך הייתי צריך לעזוב את שוויץ ואת המוטל עליי, מילאתי בהצלחה את השליחות והצלחתי לחזור לשוויצריה. כהוקרה קיבלתי מד"ר בורק דרכון על שמה של גברת צציליה בטשובה ובנה הקטין רוברט בטש. הדרכון "הותאם" לצרכינו ואחרי שהבחורה אשר עמדה למלא את תפקיד "אימי" אופרה, נכנסנו בז'נבה למטוס באותו יום נחתנו בלוד כאשר כל הסידורים מסביב נעשו מראש והמבצע הוכתר כהצלחה.
אם בואי ארצה וסידור כמה מסמכים העזתי לנסוע לפתח תקווה על מנת להיפגש עם אסתר אהובתי. פגישתנו הייתה נרגשת. היה לנו המזל ומאז ועד היום לא היינו צריכים להיפרד יותר.
אחרי שערכנו חופה וקידושים עברנו לגור בחדר שכור בכפר גנים ב' בפתח תקווה והתחלנו את חיינו כזוג צעיר בארץ ישראל. עם השנים למדתי את השפה שבמקצת הייתה לי מוכרת מימי בית הספר והתקבלתי כעובד בסוכנות היהודית במחלקת העלייה והקליטה כאשר בינתיים נפתחו שערי הארץ ועשרות אלפים פליטי השואה התחילו להגיע לארץ המובטחת.
בשנת 1950 נודה בתינו רחל הבכורה. תנאי החיים היו צפופים וקשים אך עמדנו בקשיים אלה הודות ליחסינו החיובי לעמל ועבודה ורצוננו להתקדם לכל תחומי החיים.
לאחר שמונה שנים נולד אילן וכל המשפחה עברה לבת ים איפה שבפעם הראשונה הייתה לנו דירה של ממש, 3 חדרים, אמבטיה עם מים חמים וכל יתר הדברים הנחוצים. בתום התפקיד שמילאתי בסוכנות היהודית עברתי לעבוד ב"שוק הפרטי" המפעל התעשייתי אשר התקבלתי לעבוד בו היה בראשית דרכו ושמו "ויטה". פה מצאתי את השדה הרחב שבו יכולתי להביא לגילוי את כישוריי בתחום הארגון והניהול.
מתוך עבודה קשה אשר הצריכה הרבה ביותר מאשר 8 שעות ביום התקדמתי והגעתי לדרגת מנהל המפעל. במקביל גם אסתר עשתה חיל בעבודתה. עברה בחינות למכביר, למדה כמעט בכל זמנה קודמה לתפקיד מנהלת בית ספר. בעזרת משפחתי בארצות הברית אשר קשרנו איתה יחסים הדוקים יכולנו להחליף את מקום מגורינו מבת ים והגענו לגור בביתנו בהרצלייה בו אנו גרים עד היום הזה. לשמחתנו הרבה עם השנים נולדו לנו נכדינו – עידן, הדר, דורון, אור, גל, שניני ונינינו גיא".